הצעת חוק 106: כאשר מערכת מאכזבת את הזברות שלה

הסיפור שלי, "הזברה והצל", עוסק במחיר האישי של מערכת רפואית המתוכננת להסתברות. הוא מפרט מסע בן חמש עשרה שנים בעולם שנבנה עבור "סוסים", עולם שבו דהרות הפרסות השקטות והמורכבות של "זברה" נדחות כרעש, ועולם שבו בדיקת דם נקייה נתפסת כאישור בריאותי, לא משנה מה גופו של המטופל זועק.

הסיפור הזה היה זיקוק איתות, דיווח אישי על פגם מערכתי. אבל היום, הפגם הזה הוא כבר לא פער שקט במערכת; הוא תהום שנפערה בציבור, ומעמידה את ממשלת קוויבק מול המומחים הרפואיים שלה. המחלוקת הנוכחית סביב הצעת חוק 106 אינה ריב פוליטי מבודד. זוהי ההתגלמות רחבת ההיקף ובזמן אמת של אותו כשל תכנוני שהשאיר מטופלים כמוני בחושך במשך יותר מעשור. זה לא סדק קוסמטי בקיר מערכת הבריאות שלנו. יסודות התכנון עצמם כושלים.

פילוסופיית ה"סוסים תחילה" הופכת לחוק

בלב הצעת חוק 106 עומד דגש על מדדי ביצועים ונפח מטופלים – ניסיון לפתור בעיות מערכתיות מורכבות על ידי אופטימיזציה של מהירות וכמות. מנקודת מבט אדמיניסטרטיבית, זה נשמע כמו יעילות. מנקודת מבט של מטופל, זה מפחיד. זו הממשלה המנסה לקודד את פילוסופיית ה"סוסים תחילה" לחוק.

גישה זו מבטלת באופן שיטתי את הזמן והניואנסים הנדרשים לאבחנות מורכבות. זה מאלץ אותי לשאול שאלה מצמררת: תחת ההיגיון של הצעת חוק 106, האם אי פעם הייתי מקבל את האבחנה שלי? כאשר סבב בדיקות הראומטולוגיה הראשון שלי בווייטנאם חזר שלילי, איזה תמריץ היה לרופא, הנתון תחת לחץ של זמן ונפח, להזמין בדיקת הדמיה משנית ו"לא נחוצה"? פריצת הדרך בסיפור שלי התרחשה באותו שבריר של סקרנות אבחנתית – בדיוק המרחב שהצעת החוק הזו מבקשת לחסל.

פדרציית הרופאים הכלליים של קוויבק (FMOQ) זיהתה נכונה את הסכנה הזו כשהזהירה שהצעת החוק תוביל ל"ייעוצים קצרים ופחות אישיים". עבור סוס עם מחלה נפוצה, זו עשויה להיות אי נוחות. עבור זברה, זו ערובה שיחמיצו אותה.

ידע בשביתה

האלמנט העמוק ביותר במחאת המומחים הוא לא מה שהם עושים, אלא מה שהם הפסיקו לעשות: ללמד. על ידי עצירת העברת הידע המומחה שלהם לדור הבא של הרופאים, הם מצהירים הצהרה רבת עוצמה על ערכו של ידע זה.

"ידע מומחה" זה אינו רק נתונים מספר לימוד; זוהי האמנות והמדע של האבחון, ששויפו במשך עשרות שנים של זיהוי תבניות. זוהי החוכמה הקלינית שיודעת מתי המפה שגויה, והניסיון לסמוך על סיפורו של המטופל יותר מאשר על דוח מעבדה. זוהי הסקרנות האבחונית שגם לאחר ראיית פאנל שלם של בדיקות דם שליליות, גורמת לרופא לשאול, "מה עוד זה יכול להיות?" זוהי ההבנה שכאשר מתמודדים עם כאב ברכיים חדש ומתמשך, היא מחברת את התסמין הזה להיסטוריה של 15 שנה ורואה סיבה לחקור לעומק בעזרת כלי אחר - כמו אולטרסאונד - במקום פשוט לייחס אותו ל'סוס' המבודד של ההזדקנות. זהו הידע שנמצא כעת בשביתה.

המערכת מנסה להפוך מאבחנים לפועלי ייצור. במחאה, הם הגיבו בעצירת העברת האומנות שלהם, ומוכיחים כי מדובר באמנות, ולא במשימה בפס ייצור. אנו מסתכנים בגידול דור של טכנאים רפואיים, לא של מאבחנים, שיהיו מאומנים להפליא לעקוב אחר תרשימי זרימה עבור סוסים, אך לא יהיו מצוידים לזהות זברה.

המבט מחדר המכונות

במשך עשרים שנה, חיי המקצועיים הוקדשו לבנייה וניהול של תוכנות חיוב רפואי עבור ה-RAMQ. אני חי ונושם קודי אבחון. אני מבין את ההיגיון האדמיניסטרטיבי שעליו מושתתת מערכת הבריאות שלנו כי אני עוזר לבנות את הכלים שמפעילים אותה. אני גם נושא את הצלקות של היותי רוח הרפאים שלה.

מנקודת מבט כפולה זו, אני יכול לראות את הפגם היסודי בהצעת חוק 106: הוא מבלבל בין המפה לטריטוריה. ה"מפה" היא המערכת האדמיניסטרטיבית – קודי האבחון, טפסי החיוב, מדדי הביצועים. זוהי ייצוג מפושט של המציאות. ה"טריטוריה" היא המטופל: מציאות מבולגנת, מורכבת ואנושית עמוקה, שחומקת מהגדרה פשוטה.

במשך חמש עשרה שנים, "המפה" של בריאותי הייתה אוסף נקי של תוצאות מעבדה תקינות, כאשר כל תסמין חדש נפתר בצורה מסודרת כ"נקודת סיום שפירה דמוית סוס". אבל ה"טריטוריה" של גופי הייתה במצב של קריסה שקטה. התיק הרפואי שלי הראה סוס; המפרקים שלי צרחו זברה. הצעת חוק 106 מעודדת באופן מסוכן את השגיאה הקרטוגרפית הזו, ומתגמלת את המטפלים על קריאת המפה במהירות, ולא על חקירת הטריטוריה כלל. המטרה משתנה ממציאת התשובה הנכונה למטופל למציאת המסלול המהיר ביותר לקוד הניתן לחיוב שמספק מדד כלשהו.

צליל של מערכת תחת לחץ

ניתוח זה אינו עוסק בהטלת אשמה. הרופאים, הסטודנטים ומנהלי הממשל כולם, כל אחד בדרכו, לכודים בתוך מבנה שמתכופף תחת לחץ תכנונו שלו.

הסיפור שלי התחיל בלחישה שקטה. היום, מחאת המומחים היא שאגה מלב המכונה. זוהי צורה נוספת של "צהלת פרסות חזקה יותר", אות נואש מהמטפלים עצמם שהמערכת הופכת לבלתי מסבירת פנים לעצם העבודה שהם אמורים לעשות. עלינו להקשיב לה לא כאיום פוליטי, אלא ככלי אבחוני קריטי. היא אומרת לנו שהמבנים נושאי העומס כושלים.